הצורך בענווה

במהלך השיעורים האחרונים אני מנסה לעסוק בהרחבה בנושא יחס התורה (והיהדות) לנשים, במספר מישורים: עיסוק בשאלות ספציפיות של יחס היהדות לנשים, עיסוק ביחס הכללי להבדל בין הבריות, החובה לברר את היחס וללמוד ממנו ועוד... בשני השיעורים האחרונים אף הרבינו לעסוק בחובת הבירור של נושאים שבהם מעמד האישה ביהדות נקבע על פי התורה (כלומר, על פי הקב"ה) ושל נושאים שבהם הוא תוצאה של "קלקול הדורות". אחת מהנחות היסוד שהעליתי היא שיש מספר "אקסיומות" שצריך לקבל לפני שמבצעים את הבירור הזה, ואף ניסיתי למנותן. בשיעור זה, האחרון בסדרת השיעורים על מעמד האישה ביהדות, ברצוני להעלות עוד נקודה אחרונה ועקרונית ביותר הנוגעת לבירורים אלו. נקודה חשובה לדעתי לכל מהלך הקורס באמונה ולחיים בכלל, ואף כחלק מהגישה הנכונה לבירורים אמוניים. מבחינות מסויימות יש כאן מעין "הקדמה" לקורס כולו, דברים חשובים הנוגעים לכל שאלה (עמוקה) שאנו מבררים בחיים, אולם הדברים מובאים דווקא כאן מכיוון שבנושא יחס היהדות לנשים יש פעמים רבות קושיות, קשיים והתלבטויות הנגועות בהמון רגשות ודעות קדומות. קשיים אלו דורשים "יחס מיוחד" הבא לידי ביטוי בדברים שנעלה בשיעור זה.

אחד השינויים החשובים שעובר כל מי ש"נכנס לעולמה של תורה " הוא פעמים רבות ביחס לעבר ולחכמתם של האנשים שחיו לפנינו. כלומר: בעולם המודרני אנחנו פעמים רבות מורגלים ביחס מזלזל לעבר, אנו רגילים לחשוב שהאנשים "פעם" היו הרבה פחות חכמים, הרבה פחות מתוחכמים וכדומה מאיתנו. אורח החיים המודרני מציב בראש הסולם את ה"צעירים" ("העולם שייך לצעירים", מפלגות עם "צעירים" וכדומה) ואת החשיבה ה"מתקדמת". פעמים רבות מאוד אנו מתייחסים בבוז לדעות שנאמרו בעבר והביטוי "חושב כמו פעם" הוא לא ביטוי חיובי בארסנל שלנו. לכן, כאשר בחור צעיר ניגש בפעם הראשונה ללימוד תורה (כך בדיוק אני חשתי כשהגעתי לישיבה) הוא עומד פעמים רבות בפני חידוש עצום בתחום הזה, היחס לגדולי העבר הוא יחס מעריץ (אם לא יותר מזה), כל היום עוסקים בבירור של דברים שנאמרו פעם, מתוך כוונה אמיתית להבין לעומק את דבריהם. ככל שהדור קדום יותר כך קביעותיו מתקבלות בצורה נחרצת יותר! דבר המהווה מהפך מחשבתי לבן העולם המודרני. במקום שבו הורגלנו לחשוב שחיינו היום חכמים יותר ונכונים יותר מאשר "חיו פעם" אנו מתרגלים לנסות ולהתחקות אחרי אורחות חיים קדומים וללמוד מהם ככל הניתן. הפער הזה ביחס לעבר הוא פעמים רבות קשה ולא נתפש, ומהווה חציצה אמיתית בפני מי שמנסה להיכנס לעולם התורה. לעיתים קרובות נוצרים אבסורדים שבהם אדם מסוגל לשבת ימים שלמים כדי להבין את דבריהם של אביי ורבא, ומצד שני הוא עדיין חש (בסתר ליבו) שדבריהם נובעים מפרימיטיביות, או לפחות מחוסר גדול בחשיבה מודרנית בריאה. אני אישית נתקל לא פעם באנשים רבים החיים אורח חיים דתי לכל דבר (אורח חיים שבו כמעט כל רגע מהחיים מנוהל על ידי קביעות של גדולי עבר) ומצד שני חשים בוז גדול למי שחי בצורה "לא מעודכנת".

ישנן סיבות רבות, שחלקן אמיתיות מאוד, לבוז שאנו חשים כלפי אנשים בעבר. העולם בכללות, כל האנושות כולה, הוא ללא ספק מתקדם היום יותר מאשר בעבר, האנושות השתחררה מקללות רבות שליוו אותה במשך שנים ארוכות, כמו האליליות, העבדות, מלחמות פרועות ועוד... ביהדות מקובל יחס שלפיו ישנה עליה מדור לדור בחשבון הכללי, אולם ירידה גדולה במצבם של הפרטים. כלומר: פעם חיו אנשים בודדים שהיו גדולים יותר, חכמים יותר, מוסריים יותר וכו' מאשר היום, אולם הציבור הכללי היה ירוד מאוד, מושחת ובעייתי. היה הבדל אדיר בין גדולי העם לבין הציבור הרחב. לעומת זאת, בעולם המודרני אנו מוצאים פחות אנשים גדולים, פחות "מגדלורים" המאירים את המציאות, אולם הציבור בכללו הוא נעלה יותר.

סיבות אמיתיות אלו, כרגיל, מובילות גם לטעויות קשות. אופי החיים המודרניים מוביל פעמים רבות לאורח מחשבה כללי של בוז לעבר, שאין לו מקום. על פי אורח החשיבה המודרני כמעט כל מה שמיושן הוא לא נכון ולא אמיתי וצריך ל"חדש אותו" .

בכלל, אחד הנגעים הגדולים של העולם המודרני ואורח חייו היא הגאווה. אורח החיים המודרני הפך את הגאווה ללגיטימית ולחלק מהותי מחייו של כל אחד ואחד מאיתנו. גאווה זו באה לידי ביטוי בתחומים רבים מאוד, החל מהחצנה של כמעט כל תחום בחיינו וכלה בחוסר קבלה של עובדות הנראות לנו שונות ממה שאנו חושבים לנכון. ה"כוכבים", ה"סילברטאים" ודומיהם הרגילו את כולנו לצורת מחשבה, דיבור ותרבות הבנויים על גאווה גדולה שבה האדם עומד מעל כולם, "משפריץ" את הידע הרחב שלו ומלמד את המציאות מה נכון. הדברים הגיעו עד לרמה שבה כתות כמו הרפורמים בטוחות שהן יכולות ללמד גם את האלוקים בעצמו מה נכון ומה מוסרי לעשות. מציאות זו מציבה קשיים עצומים בפני כל דיון אמיתי או הבאת הוכחות. פעמים רבות העומד מולך אינו שומע כלל את טענותיך, הוא שקוע לחלוטין בדעתו ואינו מסוגל בכלל לקבל משהו שונה... אקסיומות ודרכי מחשבה שבהם הוא הורגל הופכות לאמיתות מוחלטות ואין שום סיכוי לשכנוע שִכְלי כל שהוא. אני אישית, כמי שעוסק רבות בנושאי אמונה ושאלות, רגיל לבחון כבר בתחילת הדיון האם העומד (או העומדת) מולי אכן מעוניין בתשובה או שהוא מעוניין להשמיע את דעתו יותר מאשר לשמוע את תשובתי.

הגישה הזו היא הרסנית בתחומים רבים, וניתן היה לתת לה הסברים מגוונים, אולם לעניות דעתי מדובר ביצר הפשוט ביותר ובתאווה רגילה- מידת הגאווה. כמו כל היצרים גם יצר זה יכול ללבוש "צורות" מתוחכמות וטיעונים משכנעים, אולם הבוז לכל מה ששונה ולכל מה שאינו מתאים לדרך המחשבה שלי, היא תכונה שלילית שאינה מאפשרת בחינה אמיתית של שאלות.

אחת ה"עבודות " הגדולות שצריך כל אחד ואחד מאיתנו לעשות נוגעת לתחום זה, אולם מכיוון שאין זה הקורס במידות הרי שברצוני להדגיש דווקא את הפן המעשי שיש לעבודה זו. לגבי דידי אחד היסודות של כל דת שהיא הוא ביטול עצמי מסויים, לא במובן של הביטול הבודהיסטי שבו האדם "שואף לחידלון המוחלט", אלא הבנה שבסופו של דבר האדם מוגבל בשכלו ושיש גבול למידת הבנתו את המציאות. כבר הדגשתי את הנקודה הזאת מספר פעמים בקורס האמונה של שורש. דווקא בגלל העובדה שאנו מנסים לברר שאלות, לבחון בשכלנו את הציווים הדתיים וללמוד מהם על חיינו, דווקא בגלל עובדה זו אנו חייבים להבין שיש גבול ברור לשכל האנושי, ושתמיד, אבל תמיד, ישאר משהו שלא נדע עד הסוף. ברגע שנדע הכל, נבין מדוע אלוקים עשה כך או כך ולא תישאר שאלה אחת פתוחה- ברגע זה נהפוך לאלוהיים בעצמנו ולא נצטרך יותר את העבודה הדתית. ביסודה של כל קבלת עול דתית ישנה הצבה של איזה שהוא כח עליון מעל האדם, כח המבין ומתכנן את המציאות טוב ממני. קבלת עול זו מובילה ללימוד ולהפנמה, מכיוון שאנו מבינים את מיעוט כוחנו בהבנת המציאות הרי שאנו מוכנים גם לקבל ולשמוע. גם אם דברים מסויימים נראים לנו בלתי מוסריים, גם אם אנו חשים התקוממות פנימית, אנחנו מחוייבים ללימוד ולבירור- אם אכן יתברר שהדברים הם כהוויתם, ושאין כאן עיוות של הטענה הדתית, הרי שנהיה מחוייבים גם לקבל את המסקנה. ב"קבלה מותנת", כלומר: קבלה של מה שאנו מבינים ודחיה של מה שלא, ישנה סכנה של עבודת אלילים מסוג ישן/חדש, עבודה שבה האדם עובד את עצמו, את שכלו ואת הבנתו.

הגאווה המודרנית פוגמת, ללא ספק, ביכולת שלנו לקבל. השקיעה של האדם באנושות, בשכלה, בהתקדמותה הטכנולוגית וכיוצא בזה היא מתכון לאי קבלה של החידוש שיש בתפיסה הדתית. וכפי שכבר ציינו רק כל עוד ישנו פער ביננו לבין הדת, כל עוד יש משהו שאיננו מבינים, יש טעם בכל העבודה הדתית... ברגע שבו נבין את הכל יסתיים תפקידנו בעולם ויסתיים תפקידה של האנושות כולה. יש כאן ללא ספק חידוש בעצם תפיסת בעיות האמונה, כי לפי הטענה הזו עצם בעיות האמונה הם המתכון לקיומו של העולם, נקודה שיש בה מן האבסורד.

כדי להחזיר את הדברים לקרקע המציאות גם נאמר מפורשות- לא יתכן בירור אמיתי של שאלות האמונה, ובכללם יחס התורה לנשים, ללא הרצון והיכולת לקבל את תוצאות הבדיקה. אנו צריכים לברר מה התורה באמת אומרת, ולאחר שנברר זאת אנו צריכים להיות מוכנים לקבלה. אנו בהחלט יכולים להקשות, להמשיך להתלבט וללמוד עוד ועוד... אולם היסוד חייב להיות שאנו הלומדים ולא המלמדים. אני עצמי זוכר פעמים רבות שבהם ישבתי ב"לימוד משותף" עם אנשים ממגוון רחב של דעות ואמונות, וכאשר למדנו מקורות שונים היו "קולות" שונים מסביב לשולחן. בכל פעם שמישהו ראה מקור שהתאים לדעותיו, הוא השמיע קולות של שביעות רצון גדולה, ולהיפך. אני אפילו זוכר אישה אחת שנהגה לומר "בום!!" בכל פעם שהתורה "התאימה את עצמה" לדרך המחשבה שלה. לימוד מסוג זה הוא הכנסת עצמנו לתורה ולא קבלה של מה שיש לאלוקות ללמד אותנו, ומתוך גאווה כזו לא נוכל להגיע לבירור אמיתי של התכנים הרוחניים שעל פיהם אנו שואפים לחיות.

לסיכום נטען שאם אכן ברצוננו לברר שאלות אמונה בכלל, ובנושאים רגישים כמו מעמד האישה בפרט (גם נושא המוסר של התורה הוא נושא דומה, וכן עוד נושאים רבים) אנו מחוייבים לוותר על מידת הגאווה המודרנית, להילחם בה ולהתקדם לחשיבה פתוחה יותר, חשיבה "מקבלת" שתעזור לנו לחשוף במציאות עומקים גדולים, שבסופו של דבר ישתלמו לנו הרבה יותר.